<h1>פסקי מעשר לרבינו ברוך ב"ר שמואל ספרדי מארץ יון</h1>
<h2>דף פח.</h2>
כתיב [דברים י"ד] עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו' ואכלת לפני י"י וגו'. תניא בסיפרא [פ' ראה פיס' ק"ה], מפני מה חרבו חנויות של בית חנן שלש שנים קודם ירושלים מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עשו סייג לתורה, שהיו אומרים עשר תעשר. ואכלת, ולא מוכר. תבואת זרעך, ולא לוקח. אלמא מוכר ולוקח איסורן לאו דאורייתא, ואי אכיל לוקח בלא עישור לא מיחייב מיתת עון טבל. א"ר ינאי אין הטבל מתחייב במעשר וחייב על אכילתו מיתה בעון תרומה ותרומת מעשר שבו עד שיראה פני הבית, שנאמר ביערתי הקדש מן הבית. ורבי יוחנן אמר אפילו חצר קובעת, שנאמר ואכלו בשעריך וגו'. אוקימנא מילתיה דרבי ינאי בזיתים וענבים ושאר פירות, אבל חטים ושעורים ושאר מיני קטניות בהדיא כתיב בהו גורן דכתיב כתרומת גורן וגו'. והא דרבי ינאי בדאורייתא נמי קאמר, וחכמים עשו סייג לתורה ומיחייב לעשורי מקמי הכי. מיהו אי לא עישר ליכא עון מיתה. התבואה משהביאה שליש עד שימרח הגורן, בעל הבית אוכל ארעי. ואיזהו ארעי, שלא יצרף ולא יהבהב. והלוקח נמי אוכל ארעי. אע"ג דרבי מאיר סבר דלוקח [אינו] אוכל בדבר שלא נגמרה מלאכתו, רבנן פליגי עליה. וכן נמי אם תרמן עד שלא נגמרה מלאכתן רבי אליעזר אוסר לאכול מהן ארעי וחכמים מתירין. תניא בתוספתא [מעשרות פ"ב ה"ג], מודה רבי מאיר לחכמים לוקח שיבלין ועתיד לעשותן גורן, ענבים ועתיד לעשותן יין, זיתים ועתיד לעשותן שמן, שאוכל מהן ארעי. ומודים חכמים לר' מאיר בפירות שאין צריכין גמר מלאכה שלא יאכל מהן ארעי. איזהו מירוח כדתנן [מעשרות פ"א מ"ו], התבואה משימרח. וגרסי בני מערבא [ירוש' שם ה"ד] ר' חנניה בשם ר' יוחנן מאן די ישפר אפוי דכרייהי. תניא בסיפרא [פ' קרח פיס' קכ"א], כדגן מן הגורן מן (הנמוך) [הגמור] מכאן אמרו התבואה משתמרח והיין משיקפה והשמן משירד לעוקה. הפירות נמי כדתנן [מעשרות פ"א מ"ב], מאימתי הפירות חייבין במעשרות וכו' התאנים משיבחלו וכו', וגמר מלאכתן איזהו גורנן למעשרות וכו', הכי נמי בין השני עתים, בעל הבית אוכל ארעי. אבל אם צירף או כבש או שלק או מלח אינו אוכל עד שיעשר, דתנן [שם פ"ד מ"א] הכובש השולק והמולח בשדה חייב וכו'. ובין אלו השני עתים אם צירף או כבש או מחל או הבהב הויא גמר מלאכתן ואיטבול למעשר. ואין צירוף וכיבוש ושלק והמלח בפחות משנים, דכתיב [מיכה ד'] כי קבצם כעמיר גורנה. אבל אחת לא חישי. ברם הפועל אית ליה לצרופי ומיכל, דרחמנא זכי ליה. ודאמרינן מה נפשך אתה אוכל ופטור אף פועל אוכל ופטור. אבל לוקח חייב, דברי הכל היא, דהא אין צריכין גמר מלאכה. ולאו בכל מידי דמי פועל לבעל הבית, דאילו בעל הבית ארעי הוא דאכיל, ופועל אפילו בצירוף. והיכא דמלח פועל איטבול למעשר ולא אכיל להו. והיכא דקצץ פועל בהדי בעל הבית שיעור אכילה, לית ליה למיכל אלא ארעי, דהו"ל כלוקח. (והיכא) [והא] דתנן [שם פ"ב מ"ז] השוכר את הפועל לקצות בתאנים וכו' גרסי בני מערבא עלה [ירוש' שם ה"ד] הכי, למה לי על מנת אפילו שלא על מנת, ר' אבון בשום ר' שמלאי לכן צריכה אפילו על מנת. פירוש, מהו דתימא הוי כלוקח קמ"ל דלא. ומשום דמתחזי בנו כלוקח אפילו ארעי לא אכיל, דהא אין צריכין גמר מלאכה [קמ"ל דלא]. ברם היכא דנגמרה תבואה ונגמרה מלאכת הפרי בהכנסתו לחצר אסור למיכל מיניה ארעי, ואי עביד ביה פועל לא אכיל עד דמעשר. ולא אתי עשה דואכלת ענבים וגו' ודחי לא תעשה דלא תשאו עליו חטא ועשה דעשר תעשר. והנך שיעורין דתנן במתניתין [שם פ"א מ"ד], כגון היין משיקפה וכו', דרבנן נמי נינהו ולא מיחייבו עלייהו מיתה עד דמעייל בתרעא דחצר משתמרת. ומגרסי בני מערבא [ירושלמי שם פ"ד ה"א] חצר בית שמירה טובלת, שמע מינה דהילכתא כר' יוחנן. זה הכלל התבואה משהביאה שליש עד שעת מירוח אין בה עון, ופועל אוכל כדבעי, ובעל הבית ולוקח אוכלין ארעי. משנתמרחה יש בה עון מיתה לאוכל בעל הבית. ולוקח איסורא איכא, מיתה ליכא. הפירות מתחילת שיעורין ששמו במתניתין אוכל בעל הבית ולוקח ארעי. ואם לקח מהן לוקח כדי לגמרן במלאכה אוכל ארעי, ואי לא איטבול להו אם נכנסו על שער בעל הבית מיחייב עלייהו עון מיתה. ואפילו בתר שיעורי מתניתין דיין משיקפה וכו' לית בהו עון מיתה. מיהו לא אכיל ארעי ולא פועל, דסייג לפנים דסייג עבוד רבנן. והיכא דהכניסן על פתח חצרו המשתמרת [מעשרות פ"ג מ"ג] איכא עון מיתה. וכן הן המעלות, האור והמלח חשוב כקיפה וכחלקה, עד הם אוכל ארעי, ופועל אוכל קבע. מכאן ואילך אינו אוכל ארעי ולא פועל אוכל ארעי.
